<h1>רבינו ירוחם ני"ד ח"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כנויי נדרים כנדרים וכן חרמים ושבועות כשבועות וכן נזירות כגון קונם קונח קונס הרי אלו כנויים לקרבן. חרק חרך חרף הרי אלו כנויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כנויים לנזירות שבותה (שתוקה) [שקוקה] הרי אלו כנויין לשבועה כך פשוט בנדרים והקשו בתוספות דהכא משמע דשבועה וכנוי בלא הזכרת השם הוי שבועה, דלא הוי שבועה בלא הזכרת השם וכן בריש שבועת הדייני' [שבועות ל"ח ע"ב] דבעינן בשם או בכנוי לכ"ע ותרץ רבינו תם כי במושבע מפי אחרי' בעינן בשם או בכנוי אבל שבועה שאוסר עצמו בלשון שבועה אפילו בלא שם ובלא כנוי יכול לאסור עצמו וכן אם אמר שבועה שלא אוכל או שקוקה שלא אוכל אסור ושבועת בטוי הוי שלא אוכל בלא שם ובלא כנוי אסור אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן עד שיהא בו שם מן השמות המיוחדין או כנוי מהכנויין והראב"ד השיג עליו דבשבוע' בטוי לא מצינו אלא שבועה שלא אוכל ולוקה עליה וחייב קרבן וכן כתב ר"ת כמו שכתבתי למעלה. ונראה מהרמב"ם דאלו לשונות הכנויין כגון קונ' קונח (קונם) [קונס] וכיוצא בהן אינן לשון גמור אלא יש מקומות שהם עלגין ומכנין לשונם דבר בדבר והולכין שם אחר הכנוי שרגילין באותן המקומות.
<h2>דף ד:</h2>
ידות נדרים כנדרי' כגון האומ' לחבירו מודרני ממך שאני אוכל לך או שאני טועם לך אסו' למיכל מדילי' וכן מופרשני ממך שאני אוכל לך או שאני טועם לך וכן מרוחקני ממך שאני אוכל לך או שאני טועם לך ואם אמר מודרני ממך לחוד או מופרשני ממך או מרוחקני ממך לא הוי שום דבר כך פשוט ומוכח בנדרי' ויש מי שכתב דמודרני ממך לחוד אסור לדבר עמו ומופרשני ממך לחוד אסור לעשות עמו משא ומתן ומרוחק ממך לחוד אסור לישב בד' אמותיו וכן מוכח שם בגמרא וכן כתב הרמב"ן. וראשון תפס עקר הרא"ש דכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להני מילי דפרישנא אינו אסור לא בזה ולא בזה ולשניה' הוא ידים שאינן מוכיחות ולא הויין ידים. ועוד מוכח שם שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד (לך לחוד) לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכל הוי הוכחא כיון דאמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסו'. ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונות ואמר אם אוכל לחוד ולא אמ' לך יש מי שפסק דאסור דאף על גב דאם אמר שאני אוכל או שאני טועם בלא לך אינו כלו' כאן שאמר מודרני ממך או שאר הלשונו' עמו אף על גב דלא אמר לך אסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום וכן כתב הרמב"ן והרא"ש. ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר וזה אוסר החפץ על עצמו וכל שכן אם אמר שלא אוכל לך אפילו אמר מודרני ממך. ויש מי שכתב דאף על גב דעם שאר הלשונות אינו כלום, אם אמ' מודרני ממך שאיני אוכל או שלא אוכל לך לחו' אסור וכן נר' דעת הרמב"ם. ומכל מקום לכ"ע שאיני אוכל לך או שלא אוכל לך לחוד לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפי' נדרים עצמן כל זמן שאומ' לשון דמשמע שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאמר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה. וכן בירושלמי דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבוע' וכן כתב הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבוע' ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה, ומי' כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל להם וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש. והרמב"ן כתב דשבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבוע' אסור ולא חזינן להו לרבנן קשישי דכתבי הכי הילכ' כלם צריכין שאלה לחכם דחייל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות אלא מי' כל שאמ' נדר בין שאמר זה בין שאמר עלי איסור חפצא עלי' וכל דיני נדר עליו וכל שאמר שבועה איס[ו]ר נפשיה הוא ודיני שבועה עליו ע"כ. והרמב"ם כתב האומר פירות פלוני אסורים עלי בכל לשון שיאסור עליו הרי אלו אסורים עליו אף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת השם ולא כנוי ועל זה לא נאמר לאסור איס' על נפשו שאסור על עצמו דברים המותרין לו וכן אמר הרי עלי אסר הרי אלו אסורים עכ"ל.
<h2>דף ה.</h2>
מודר אני לך שניהם אסורי' מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר ודוקא שאמר מאכילה או מהנאה אבל אם אמר בסת' מודרני ממך לחוד הויין ידים שאינן מוכיחו' ולא הויין ידים והוי דינו כמו שכתבתי למעלה [ד' ע"ב] שיש מחלקת הפוסקים אם אסור לדבר עמו כך פשוט בנדרי'.
<h2>דף ז.</h2>
מנודה אני לך או משמיתנא ממך אפי' סיים ואמר שאני אוכל לך מותר, ומכל מקום אסור לישב בד' אמותיו אפילו אמר מנודה אני לך לחוד או משמיתנא ממך לחוד. ואם אמר נדינא ממך ואמר שלא אוכל לך אסור לאכל, ואם אמר נדינא ממך לחוד אסור לישב בד' אמותיו כך פשוט ומוכח בנדרים וכן כתב הראב"ד והרמב"ן והרא"ש. ויש מי שכתב במנודה אני לך שאם אמר שאני אוכל לך שאסור לאכל. ואם אמר נדינא ממך אפילו לא אמר שאני אוכל לך אסור לאכל דחמור הוא מכל הלשונות דמשמע נטול אני ממך לגמרי וכן כתב הרמב"ם.
<h2>דף ח.</h2>
מותר לישבע לקיים המצוה לזרוזי נפשי' פי' וליכא שבועה לבטולה ומיחייב בבל יחל כלומר שלא יעבור על שבועתו. והאומר אשנה פ' זה או מסכתא זו הוי נדר וחילא עליה שבועה דאי בעי פטור נפשיה בק"ש שחרי' וערבית כך פשוט בנדרים י"מ דאפילו בדבור בעלמא דאמר אשנה דהוי עליה חיוב נדר כדאמרי גבי צדקה דאמר סלע זה לצדקה ויש מפרשים דמיירי דאמר שבועה שאשנה והוי שבועה גדולה כדאמרי' [לקמן ט' ע"א] בנדרי רשעים נדר בשבועה וראשון נראה עקר. ועוד פשוט והאומר לחבירו נשכי' ונשנה פ"א עליו להשכים.
הנודר או הנשב' בחלום כתב גאון בתשובה דאינו כלום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, דנדוהו בחלום שאז"ל שצריך עשרה להתירו, התם טעמא שמא נדוהו מן השמים כמו שכתבתי בח"א.
<h2>דף ט.</h2>
האומר כנדרי כשרים לא אמר כלום פירוש שאין דרך כשרי' לידור אבל אם אמר כנדבתם ודאי דעתו לקרבן או לנזיר. פירוש שדרך כשרים לנדבה או לנזירות כשרואים שיצרם מתגבר עליהם. ואם אמר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה ואם אמר כנדרי (רשעות) [רשעים] שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו כך פשוט ומוכח בנדרים. לא מיבעי ליה לאדם כשר לידור ולא לישבע בשום דבר אלא כשרוצה לעשות שום דבר מצוה או אפילו ליתן לעניים זוז או אפי' לפדיון שבויים וכיוצא בהן אם יש בידו ליתן יתן מיד ואם לאו ישתוק עד שיהיה בידו ויתננו. ואם פוסקים צדקה והוא פוסק עמהם יאמר בלא נדר. ואם מצוה מוטלת עליו מותר כגון אשנה פ' זה שכתבתי למעלה [ח' ע"א] והוא שיודע שיכול לקיימה ולעשותה אלא שמתיאש בה מותר לידור ולישבע וכל שכן על מצות לא תעשה. ועל זה אמרו ז"ל [אבות פ"ג מי"ג] נדרים סייג לפרישות וכן לשבועות. וכל הנודר אף על פי שמקיים נקרא רשע וחוטא כדאמרינן בנדרים [כ"ב ע"א]. ואל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות [לקמן כ' ע"א]. וכן בירוש' [פ"א ה"א] מוקש אדם ילע קדש וגו' התחיל לידור פנקסו נפתחת וכן אם איחר נדרו כלומר איחור נדרים לבקר ומעשה בא' שאמר תהא עלי עולה ושהה מלהביאה ושקעה ספינתו כל זה מדברי הרמב"ן ודקדק' מההיא שכתבתי למעלה דהאומר כנדרי כשרים וכו'.
<h2>דף יא:</h2>
לחולין שאוכל לך מותר וכן חולין החולין כחולין בין שאמר שאוכל לך בין שלא אוכל לך, אבל אמר לא חולין שאוכל לך אסור, וכן לקרבן לא אוכל לך, וכן אם בפתח הלמד כגון לחולין לא אוכל לך אסור, וכן אמ' הקרבן שאוכל לך אסור, וכן העולה וכן המנחה החטאת התודה והשלמי', אבל הי קרבן שאוכל לך או הי עולה וכן כלם מותר כך פשוט בנדרים ויש מי שפסק שאין הלכה כרבי מאיר דאמר לקרבן לא אוכל לך אסור.
<h2>דף יב.</h2>
ומה שכתבתי כיום שמת בו אביו וכו' ה"ה אם לא הזכיר אכילת בשר אלא שאמר עלי כיום שמת וכו' ונחלקו בו הפוסקי' יש מי שכתב דכיון דבעיין לא איפשיט' בעיקרא קא מתפיס ואי בעיקרא קא מתפיס אמרינן והוא שנד' באותו היום. ואי אמרינן בהתרא קא מתפיס דחי' ליה בגמ' והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך, ואזלי' ביה לחומרא, הילכך אם יום שמת בו אביו היה בא' בשבת ולא היה נדור כי אם באותו היום אבל כל שאר בא' בשב' שעברו מהיום ההוא עד הנה אכל בשר אם אמר בא' משאר ימי השבוע הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו אף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהתירא אסור וכ"ש אם היה נדור ובא מאותו יום ואילך מעולם שלא אכל בשר בשום חד בשבא מיום שמת בו אביו דליכא שום חד בשבת דהתירא ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו שאסור וכן כתב הרמב"ן והראב"ד. ויש מהפוסקים שכתבו דבעיין איפשיט' בנזיר ואמרינן דוקא כשנדור ובא מאותו היום ואילך דליכ' חד בשבא דהתר' דאז אסו' כשאמר הרי עלי אבל אם לא היה נדור אלא באותו היום ואיכא חד בשבא טובא דהתרא ואמר הרי עלי וכו' מותר דבהתרא קא מתפיס, וכן כתב הרמב"ן. וראשון נראה עקר כל זה פשוט ומוכח בנדרים ושבועו' ובנזיר ובכמה דוכתי וכן פסק רי"ף ז"ל דכל מתפיס כנודר וכן עקר.
<h2>דף יג:</h2>
קונם שאני מדבר עמך או שאני מהלך לך או שאני עושה עמך או שאמר דבורי ועשייתי והלוכי אסורי' עליך אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן איכא בל יחל, אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך אסור מן התורה וכל שכן אם אמר יאס' פי לדבורי וידי למעשיה' ורגלי להלוכם כך פשוט בנדרים ולמטה [לקמן ט"ו ע"א] אכתוב ממנו כי בשבועה חל עליו דחומר בשבועות מבנדרים וכו' ובקונם שאני ישן וכו'. ידי עושות עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע. נדר עצמו בתנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנורו ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא כל זה בירושלמי [ה"ד].
אינו נדר עד שידור בדבר הנדור שנאסר בקדושת הפה כגון כקרבן וכיוצ' בו, אבל אם אמר כדבר האסור כגון שאמר חולין שאוכל לך כבשר חזיר שהוא אסור ממילא ולא נאסר בקדושת פה מותר וכן כע"ז או כעורות לבובים או כנבלות וטרפות וכן כשקצים ורמשים או כחלת אהרן וכיוצא בו וכן כבכור מותר כך פשוט בנדרים וכן פירות אלו עלי כבשר חזיר מותר ואין צריך שאלה לחכם אפילו בעם הארץ והרמב"ם כתב שהאומר פירות אלו עלי כבשר חזיר צריך שאלה לחכם בעם הארץ כמו הרי את עלי כאשר אכתוב [לקמן י"ד ע"א] וראשון נראה עקר וכן בתוס'.
הנודר שלא ישחוק ואם ישחוק יהיה פתו פת כותי ויינו יין נסך ועבר ושחק אין צריך התרה דאין נדר אלא אם כן מתפיס בדב' הנדור כמו שכתבתי ויין נסך דבר האסור הוא ולאו כל כמיניה לומ' ייני יין נסך כל זמן שלא נתנסך לע"ז כך כתב ה"ר דוד הכהן בתשוב'.
<h2>דף יד.</h2>
מתפיס בנדר כנדר דמי כגון שאסר דבר אחר בדבר הנדור כמו שכתבתי למעלה כגון אמר ככר זה עלי כקרבן הרי נאסר עליו אותו הככר בנדר ואח"כ התפיס עליו ככר אחר ואמר על הככר האחר זה כזה אסור גם השני כמו הראשו' דמתפיס בנדר כמוציא נדר מפיו. וכן מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכן אחר כלם אסורי'. וכן אם היה נזיר עובר ואמר הריני כזה הרי זה נזיר. וכן הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי בחורבנה של ירושלם והוא שנדר באותו היום. והיינו טעמא דמתפיס בנדר כנדר, דנדר חל על החפץ שאסר החפץ עליו בנדר כלומר בדבר הנדור וכשמתפיס בו חפץ אחר הוי כאלו התפיסו בדבר הנדור כלומר בקרבן וכיוצא בו מה שאין כן בשבועה כאשר אכתוב.
ומה שכתבתי כיום שמת בו אביו וכו' ה"ה אם לא הזכיר אכילת בשר אלא שאמר עלי כיום שמת וכו' ונחלקו בו הפוסקי' יש מי שכתב דכיון דבעיין לא איפשיט' בעיקרא קא מתפיס ואי בעיקרא קא מתפיס אמרינן והוא שנד' באותו היום. ואי אמרינן בהתרא קא מתפיס דחי' ליה בגמ' והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך, ואזלי' ביה לחומרא, הילכך אם יום שמת בו אביו היה בא' בשבת ולא היה נדור כי אם באותו היום אבל כל שאר בא' בשב' שעברו מהיום ההוא עד הנה אכל בשר אם אמר בא' משאר ימי השבוע הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו אף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהתירא אסור וכ"ש אם היה נדור ובא מאותו יום ואילך מעולם שלא אכל בשר בשום חד בשבא מיום שמת בו אביו דליכא שום חד בשבת דהתירא ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו שאסור וכן כתב הרמב"ן והראב"ד. ויש מהפוסקים שכתבו דבעיין איפשיט' בנזיר ואמרינן דוקא כשנדור ובא מאותו היום ואילך דליכ' חד בשבא דהתר' דאז אסו' כשאמר הרי עלי אבל אם לא היה נדור אלא באותו היום ואיכא חד בשבא טובא דהתרא ואמר הרי עלי וכו' מותר דבהתרא קא מתפיס, וכן כתב הרמב"ן. וראשון נראה עקר כל זה פשוט ומוכח בנדרים ושבועו' ובנזיר ובכמה דוכתי וכן פסק רי"ף ז"ל דכל מתפיס כנודר וכן עקר.
מתפיס בשבועה אינו כשבועה כגון שנשבע על ככר שלא לאכלו ואמר על ככר אחר הרי זה כזה הראשו' אסו' והב' מותר וכן אם היה מושבע על יום שמת בו אביו כמו שכתבתי ואמר שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו מותר דאותו יום ליכא בגופיה נדרא ולא מידי, ולא דמי מתפיס בשבועה למתפיס בנדר שכתבתי למעלה דהתם גוף החפץ נאסר כמו שכתבתי למעלה אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה ולפיכך אם אמר זה כזה לא אמ' כלום כל זה פשוט ומוכח מההיא שכתבתי למעלה.
אמר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי אע"ג דאינו נדר, שלא אמר בדבר הנדור אלא בדבר האסור כמו כבשר החזיר שכתבתי למעלה, אם הוא עם הארץ צריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקל ראשו לכך ושמא יאסור עליו אשתו בנדר, ופותחין לו פתח ממקום אחר ולא די לו בחרטה, אבל חבר אינו צריך שאלה כך פשוט בנדרים.
<h2>דף יד:</h2>
הנודר בתורה כלומר הנשבע בתורה ומונחת ע"ג הקרקע ואמר בה אינו כלום ואם אמר במה שכתוב בה דבריו קיימים. ואם מונחת בידו אפילו אמר בה דבריו קיימין. וכל זה בחבר אבל בעם הארץ צריך שאלה לחכם שאינו מפריש בין בה למה שכתוב בה ואתי לאחלופי כך פשוט בנדרים והרמב"ם כתב נשבע בתורה שהתפיס בה. וכתב הנודר בתורה שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ. נדר במה שכתוב בה הרי זה אסור שהרי כתוב בה איסר ונדר. נטלה בידו ונדר בה הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה ע"כ. וזה כתב בנדרים, ובשבועות כתב הנשבע בתורה כמו שכתבתי, ופיר' כי כשנשבע במה שכתוב בה דעתו אהזכרות שבה. וזה דנדרים, נראה שהביאה מהירו' [פ"א ה"ג] דאמרי' בירו' בתורה, הרי זה מותר, כקדושת התורה. במה שכתוב בה, הרי זה אסור, כקרבנו' הכתובים בה. והראב"ד פי' כי מה שכתב הרמב"ם דדעתו אהזכרו' שבה היינו אותיו' השם שמקדשו' מקום כתיבתן והמתפיס מהן כמתפיס בדבר הקדוש. מי שנטל תחנונים או סדור תפלות וסליחו' ושאר כתבי הקדש ונשבע שבועה באותו ספר, כתב רבינו האיי בתשו' שאותה שבועה כשבועת ס"ת כי יש בהם כמה שמו' של הקב"ה כמו ס"ת וגם יש בהם כמה פסוקים ולא עוד אלא כיון שכתוב בהם כל אותיות שבאלף בית הרי מצטרפין אותיות שלהם לכמה שמות ולכמה גופי תורה ע"כ. ואם יש לו התרה תמצא (בח"ח) [בח"ז] [לקמן כ"ב ע"ב].
<h2>דף טו.</h2>
חומר בשבועות מבנדרי' שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש והנדרים אינן חלין על דבר שאין בו ממש ואיכא בל יחל מדרבנן וכן כתבתי למעלה [י"ג ע"ב], ואם נשבע שלא יישן היום, שבועה, כאשר אפרש [לקמן ט"ו ע"ב]. קונם שאני ישן שאני מהלך שאני מדבר לא אמר כלום שאין הנדרים חלין בדבר שאין בו ממש ואיכא בל יחל מדרבנן כמו שכתבתי למעלה. ודוקא שנותן שיעור כלומר שלא אישן היום שיכו' לקיימו אבל אם לא נתן שיעור כלו' שאמר סתם שלא אישן אפילו בל יחל ליכא ומותר שלא חל עליו הנדר כלל כך פשוט בנדרי'. ונראה שאם אמר קונם שאני מדבר שיכול לקיימו בין שנתן שיעור בין לא נתן שיעור וכן שאני מהלך דאיכא בל יחל וכן כתבתי למעלה בדין קונם שאני מדבר עמך. ועוד פשוט אם אמר קונם עיני לשיני קונם פי לדבורי קונם רגלי להלוכן אסור שהרי יש בו ממש. ואם אמר קונם עיני לשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום שמא יישן למחר.
קונם כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר זה לא חייל כלל אף על פי שאיפש' לו שלא לעשות אותו דבר ולא יאסרו הפירות עליו מכל מקו' כיון שמוציא בפיו כל פירות שבעולם נדר שוא הוא ולא חל הנדר עליו כלל כמו קונם עיני בשינה סתם שלא חל הנדר לאסו' שינה עליו כאשר אכתוב. כך כתב רבינו תם בכתובות [ע"א ע"א].
<h2>דף טו:</h2>
האומר לאשה קונם שאני משמשיך אסור משום לא יחל. ואם היא אשתו לא אמר כלום דמשועבד הוא לה. ואם אמ' הנאת תשמישך עלי אסור אפילו היא אשתו כך פשוט בנדרים.
שבועה שאיני ישן, שאיני מדב' אסו' שהשבוע' חלה בין על דב' שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש כמו שכתבתי למעלה [ט"ו ע"א]. ודוק' שנתן שיעור לשינה כגון שאמר שלא אישן היום אבל לא נתן שיעור, [או] שאמר שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. פי' מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר ולא חייל עליה שבועה כך פשוט בנדרים. וכתב הרמב"ם כי הורו הגאוני' שאם נשבע שלא ידבר עמו, ששולח לו כתב, או מדבר עם אחר ואף על פי שהוא שם ושומע מה שירצה להשמיעו ע"כ.
<h2>דף טז.</h2>
קרבן שלא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר דבנדרים דאיסור חפצא הוא. שאוכל ר"ל מה שאוכל לא אוכל ר"ל מה שלא אוכל. ובשבועות דאיסור נפשיה הוא שאוכל ושלא אוכל שאעשה ושלא אעשה בין מסרבין בו בין שאין מסרבין בו לאכול, הילכך שבועה לא אוכל לך השבועה שאם אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסו', וכן לא לשבועה לא אוכל לך דמכלל לאו אתה שומע הן בשבועות אליבא דכ"ע, וה"ק לא שבועה אם לא אוכל אבל אם אוכל לך שבועה כך פשוט בשבועות ובנדרים.
חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות כיצד קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני מניח אסור. בשבועות מותר. כיצד אם אמר ישיבת סוכה עלי נטילת לולב עלי זהו נדר וזהו קונם שאמרתי שאוסר החפץ עליו ואין מאכילי' לאדם דבר האסור לו, אבל שבוע' שאוסר עצמו על החפץ כגון שאמר שבועה שלא אשב בסוכה שלא אניח תפלין מותר שאין נשבע לעבור על המצות. וכן אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אין שבועה חלה עליו כך פשוט בנדרים וכן בשבועות. וכבר כתבתי למעלה שאם אמר שבועה שלא אשב בצל סתם אסור לישב בצל סוכה ואם אמר שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב. ואם אמר נטילת אבן זו עלי יש מי שכתב דהוי כנדר ואסו' ואף על גב דבנטילה לית בה הנאה כיון שהזכיר החפץ חל הנדר על כל דב' שאוסרו על עצמו כמו שאמרנו בנטילת לולב עלי. ויש מי שכתב דדוקא נטילת לולב דחשוב אבל בנטילת אבן לא חייל עליה נדרא וראשון נראה עקר. האומר אני נודר שלא אעשה דבר פלוני כתבו המפרשי' שאינו כלום שהנדר צריך שיאסור החפץ עליו כמו שכתבתי.
<h2>דף יז.</h2>
יש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל [הריני נזיר אם אוכל] ואכל חייב ב' נזירות. וה"ה אם אמ' הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל. פי' ואם אמר קונם שאוכל קונם שאוכל ואכל אינו חייב אלא אחד. אבל בשבועות לא תמצא כלל שיש שבועה בתוך שבועה, שאם אמ' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא א' שאין שבועה חלה על שבועה, ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה עליו השבועה השניה ואם אכל חייב עליה. אבל בנדרים מצי' נדר חל על הנדר כגון בנזירות כמו שכתבתי. וכן אם אמ' הריני נזיר היום הריני נזיר היום נזירות חלה על נזירות וחייב בב' נזירות.
<h2>דף יח:</h2>
(כ)סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כגון שאמר הרי עלי כבשר מליח או כיין נסך ויש לפרשו או כבשר שמים או כיין שנתנסך למזבח ואסור או יש לפרשו לע"ז ומותר הולכין להחמיר וכן בכל מקו' שיש להקל ולהחמיר כך פשוט בנדרים. י"מ ופירושן להקל כל סתם נדרים אף על פי שיש בהם פי' להקל אם לא פי', הולכין להחמיר. וי"מ סתם נדרים להחמיר דוקא כשלא פי' מה היה לבו אלא אמר נדרתי כמו שפירשוהו חכמי', אז מפרשי' אותו לחומרא. ופירושן להקל, כלומר אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע"ז מותר ואם אמר בלבי היה למזבח אסור וכן עקר וכן כתב הרמב"ם. פי' וכשפי' שבלבו היה לע"ז מותר ואינו צריך שאלה כלל.
<h2>דף כ.</h2>
ועוד פשוט ואם נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים, וכן אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשונה שגרשתי אם הוא ת"ח אין צריך שאלה אבל עם הארץ צריך שאלה שלא ינהוג קלות ראש בנדרים ופותחין לו פתח ממקום אחר אי נמי בחרטה. ומי שמורה לו שאין צריך שאלה מנדין אותו. פי' ולא דמי לההיא שכתבתי למעלה [י"ח ע"ב] שאין צריך שאלה, דהכא יש לשון משונה שאין דרך לקרא חרם של ים חרם סתם ולא קרבנו' מלכים קרבן סתם. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותמצאנו בח"ד בדין הנודר מן המבושל [לקמן מ"ט ע"א].
<h2>דף כ:</h2>
ד' נדרים התירו חכמים ואין צריכין שאלה לחכם להתירם ואלו הן. נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ולמטה אפרשם כך פשוט בנדרים. ובירושלמי [פ"ב ה"א] אמרינן שאע"ג דאין צריך שאלה לחכם אסור לנדור בהן ע"מ לבטלם משום לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין. וכן בתוספתא [פ"ד ה"ד]. וה"ה לשבועות כאשר אפרש. נדרי זרוזין כגון שהיה מוכר חפץ לחבירו ואמר מוכר קונם שאני פוחת לך מן הסלע ולוקח אמר קונם שאני מוסיף לך על השקל שהם ב' דינרי' והיא חצי הסלע בודאי שניהם רוצים בג' דינרים ואין צריך שאלה לחכם כמו שכתבתי. ואם אמר מוכר יותר מסלע ואמר לוקח פחות משקל בעיא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא והוי נדר גמור כיון שהם רחוקים כ"כ זה מזה. ואם היה מסרב בחבירו ואמר קונם שאנה נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ואוכל עמי פת חמה וכוס של יין הרי אלו נדרי זרוזין כך פשוט בנדרים. וכתוב בירושלמי [ה"ב] כי ה"ה לשבועות זרוזין. ועוד בירושלמי [ה"א] ודוקא כשאין מעמידין אבל אם היו מעמידין פי' שאומר מוכר ולוקח שדעתם היה לקיימו הוי נדר גמור. ואם היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה כלומר אצל שאינו מעמיד יבטל אצל זה. וה"ר אליעזר ממיץ כתב ואם יאמר שלא נתכוון לזרז אלא לנדר גמור הוי פיו ולבו שוין והוי נדר. וכתבו המפרשים ואין למדין מהלכה זו של נדרי זרוזין למקום אחר אלא למה שכתבתי. והיה מסרב בחבירו שיאכל עמו לפעמים שצריך לומר זהו כבודי שלא לקבל מתנות, ובלא כן היה צריך שאלה לחכם וביארתיו בח"ה [לקמן ס"ג ע"ב] בדין קונם שאני נהנה לך וכו'.
<h2>דף כג.</h2>
מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לידור נדר אחר כך לא הוי ביטול והוי נדרו נדר אלא אם כן בטלו בקול רם בפרהסי' כך כתב הרבי אליעזר ממיץ על ההיא דרבי אליעזר אומ' אף הרוצה שידיר את חבירו שיאכל.
<h2>דף כג:</h2>
הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל זו השנה כלה יהא בטל. פירוש ולאו דוקא ראש השנה אלא ה"ה כל זמן שירצה לקבוע לו זמן מכאן ועד יום פלוני. ודוק' שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי שאם היה זכור מן התנאי בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה כך פשוט ומוכח בנדרים. ועו' מוכח שם ואם התנה כשבטל על דבר ידוע כגון שאמר כל נדר שאדור בדבר פלוני יהא בטל, וכשנדר אחר כך שכח על אי זה דבר התנה מתחלה אבל יודע בטוב שהתנה, אם אמר על דעת ראשונ' אני עושה ויזכור אחר כך דבאותו דבר בעצמו שנדר התנה מתחלה, נדרו בטל, ואם לא אמר על דעת ראשונ' אני עוש' בטליה לתנאיה וקיימי' לנדרי' ונדרו קיי'. וכתב הרמב"ם כי יש מהגאונים שהורו שזה מיירי דוקא בנדרים אבל בשבועות לא יועיל תנאי. ויש מי שהורה כי ה"ה בשבועות עד כאן. וכן נראה עקר כי אין הפרש בין אלו הדברים לשבועות ונדרים. ואל יטעה אדם, כי כל אלו הדברים, מיירו בנדרים ושבועות שאדם נודר לעצמו ומהנה לו תנאו להצילו מן העונש אם יעבור עליהם באותן הדברים שכתבתי שנדרו בטל, אבל נדרי' שחבירו מדירו או שבוע' שמשביעו חבירו או בית דין או הקהל אין מועיל להם ביטול כלל. וראיתי כמה טועים וכמה פריצים קורין לחביריהם ומעידי' עדי' על עצמם שאין להם חלק באלדי ישראל ואומר בליל י"ה או בר"ה הוו יודעים שאני מוסר מודעא על כל הנדרים והשבועות והחרמות שיחרימו ושישביעו אותי בכל זו השנה שיהיו בטלים, וסבורים ומורי' התר לעצמן לעבור על חרמי הקהל ועל השבועו' לגזול ולחמוס לחביריהם, וכדי בזיון וקצף שלא למדו ההלכה כלל ואינם יודעים שמע ישראל והם מכלל עמי הארץ שאסור למסור להם עדות זו ושמעו מפי ת"ח ולא שמעו ולא הבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, ואני מעיד כי שמעתי על קצת מעמי הארץ שהיו בימי והיו עושין זה ומתו מיתה משונ' ונתקיים בהם מה שאמר הנביא ונגלה באזני יי' צבאות וגומר. ומזו ההלכה מצאו סמך לומר כל נדרי בצום כפור. ובצום כפור תמצאנו מבוא' [נ"ז ח"א]. ועוד פשוט שאין דורשין אותו בדרשא שלא ינהגו קלו' ראש עמי הארץ בנדרים.
<h2>דף כד:</h2>
נדרי הבאי כגון אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. פי' כגון שאמר יאסרו פירו' שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו' דעבידי אינשי דמגזמי. ומ"מ אם לא ראה כלל הוי נדר ואסור בפירות כך פשוט ומוכח בנדרים ובתוס' וכן בשבועו' הבאי מותרו'. ובירו' [נדרים פ"ג ה"ב] ואם היה מעמיד דבריו כלומ' שאומר שלא נתכוון להבאי אלא שראה ממש היינו שבועות הבאי האסורו'. והיכי דמי שבוע' הבאי כגון שאמ' יאסרו פירו' העולם עלי בשבוע' אם לא ראיתי וכו' והקשו מההיא דאמרינן בשבועות [כ"ט ע"א] אי זו היא שבועת שוא נשבע על דבר שא"א לו להיות אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכו' ותרץ הרמב"ם דלעולם פירות מותרי' כדאמרינן דנדרי הבאי ושבועות הבאי מותרות אבל יש עליו שבועת שוא כשנשבע ולוקה משום שבועת שוא כההיא דשבועות. ודחו לזו הסברה כי יותר היה לנו לומר שיאסרו עליו הפירות ולא ילקה. והעקר בזה שהוא כמו שתרצו בתוספות כי כשאמר יאס' עלי פרי פלו' בשבועה אז מותר ולא לקי, וההוא דשבועות מיירי דאמ' כל פירות שבעולם דהוי כמו שלא אישן שלשה ימים שמלקין אותו ויישן ואז מלקין אותו על שבועת שוא. וה"ה אם לא אמר אלא שבוע' שלא אוכל כל פירו' שבעולם דילק' ויאכל, אלא בא להשמיענו כשאומר כל פירות אם לא ראיתי דאף על גב דלא אסרם עליו אם לא ראה כעולי מצרים וקרא לעם רב שראה עולי מצרי' כדאמרי אינשי ולפי זה לא יאסרו הפירות עליו, קא משמע לן דאסו' וילקה ויאכל מיד. וי"מ שחלקו דכי אמרינן שבועות הבאי מותרות כשאינו מעמיד את דבריו אלא שאמרו דלגוזמ' אמרו ואז מות' ואינו לוקה, וההיא דשבועות מיירי במעמיד ואומ' שלא אמרו דלגוזמא אלא באמת ואז לוקה משום שבועת שוא כדאמרינן בירוש', ודוקא כשאומר כל פירות אז לוקה אבל פרי פלוני אסו' באותו פרי ואינו לוקה. ולפי זה אלו החלוקים כך הם, אם אמר יאסר פרי פלוני עלי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או גמל פורח באוי' אפי' שמעמיד דבריו ואומר שלא אמרו לגוזמא אלא באמת אסור באותו פרי ואין כאן שבועת שוא, ואם אמר כל פירות ומעמיד דבריו או שלא ראה כלל לוקה משום שבועת שוא ומותר בפירות, ואם אמר כל פירות ואינו מעמיד אלא אומר דלגוזמא אמרו מותר בפירות ואין כאן שבועת שוא, והוא שראה כלומר שרא' נחש גדול או גמל פורח שהולך בקלות ובמרוצה. ועוד פשוט דלא אמרינן דשמא נמלין ראה והעלה להם שם כעולי מצרים שעל דעתנו הוא נשבע.
<h2>דף כה:</h2>
נדרי שגגות כגון שאמר פירות קונם עלי אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה או שאני אוכל או שאני שות' ושכח ואכל או קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונודע שלא גנבה ולא הכתה או ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם כקרבן ונמצאו אביו או אחיו עמהם כלומר עם האוכלים כלם מותרים דנדר שהותר מקצתו הותר כלו. ודוקא כשאמ' כשבא להתיר מקצת הנדר אלו הייתי יודע שכך הוא לא הייתי או' אותו הלשון שנדרתי או כגון דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבי מותר אבל לא אמר כך אלא שאומר אלו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא כלן אסורים ואביו מותר דלא אמרי' בכל ענין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא כמו שכתבתי. ודין נדר שהות' מקצתו אם הותר כלו תמצא בח"ז. וכשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כגון שאמר שבועה שאמר פלוני כך וכך וחבירו נשבע שאמר פלוני בהפך, ואם תלה בשבועה כזו איסור פירות מותר דלא הוי לא שבועה ולא נדר כך פשוט בנדרים ורוב הפוסקים כרבה. ויש מי שפסק כרבא דבכל ענין אמרינן בנדרי שגגות נדר שהותר מקצתו וכו' ואפי' אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא כלם מותרים וראשון נראה עקר. ואם נדר מיין או משום מין בשביל שקצת מהן רע לחולי שיש לו ונודע שיפה לו, אם צרי' שאלה לחכם, כתבתיו בח"ה [לקמן ס"ו ע"א] על נדרי טעות.
<h2>דף כז.</h2>
נדרי אונסין כגון הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין ומותר ואין צריך שאלה. ועכבו נהר פירוש שגדל הנהר ממי שלגים והפשרתן דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקיה אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה"ל בכלל הנדר. [לעיל כ"ד ע"א] וזה מיירי שהדיר זמינא למזמינא כלומר ראובן זה מזמין לשמעון ואמר ליה תאכל אצלי ואמ' ליה ראובן אין וא"ל ראובן נדר עליך ונדר שמעון ואז אם לא חלה ולא נאנס חייל עליה הנדר אבל אי אדריה מזמינא לזמינא כגון ראובן היה מסרב בשמעון ואמר ראובן קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ואוכל עמי פת חמה אז אפי' בלא אונס לא הוי נדר דכנדרי זרוזין הם כמו שכתבתי למעלה בנדרי זרוזין כך פשוט בנדרים ונודרים להרגין לחרמין ולמוכסין כמו שאכתוב למטה [כ"ח ע"א].
<h2>דף כז:</h2>
נודרים להרגין ולחרמים ולמוכסין בין בנדר בין בשבועה. ואפי' שיפתח הוא ויאמר אני אשבע לך, ואפילו שיוסיף כגון שאמרו לו אמור קונם אשתי נהנת לי והוא מוסיף ואומר קונם אשתי ובני כלם מותרין ואפילו בניו. ונשבע כדי לכסות שהוא של בית המלך, ואם אמר בפירוש יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינם של בית המלך בודאי יהיו הפירות שבעולם אסורים עליו, אלא זה מיירי שאנו אומרים שמותר שאומר בלבו היום כלומר יאסרו היום ומוציא בשפתיו סתם, ואף על גב דאמרינן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסים התירוהו דא"א דלא עקר ליה לנדריה. ומוכס מיירי במוכס העומד מאליו או שאין לו קצבא, בענין אחר דינא דמלכותא דינא. וכן ישראל שחכר המכס מן המלך אסו' לגנוב לו המכס מדאמרינן [ב"ק קי"ג ע"א] כמו שכתבתי במקומו בספר מישרי' [נל"א ח"ד] כך פשוט בנדרים. וכתב בירושלמי [ה"ד] תולין בגוי ובמלכות אבל לא בישר' שבעלי זרוע מצויין ליפול שמא יפול ויגלגל עליו קדמיתא. פי' שאם יתלה בו היום ויאמר שהיא של אותו ישראל בעל זרוע, היום או מחר יפול כחו וזרועו ושוב לא יפחד המוכ' ממנו ויגלגל עליו כל מה שתלה בשמו בזמן שעבר. מלך ושלטון ובעל מכס שצוו להחרים בעד צרכיהם וחפציהם וא"א שלא יחרימו משום אונס, אותו החרם אינו כלום ואין לחוש לו. אבל שבועה שמשביע מלך ושלטון ובעל מכס אסור לישבע לו. ובר ישראל שהניח ממון אצל חבירו וצוה המלך להחרים על מי שיש אצלו אותו ממון ואותו בר ישראל אינו רוצה לגלות אלא לשלם ליורשיו, ישלם ותבא עליו ברכה ולית ליה למיחש לאותו חכם ומתבעי לאחזוקי לי' טיבותא ולברוכי יתיה דקאי בהימנותיה דקא מרחם על יורשין ועליו הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ כך כתבו הגאונים בתשובה. אם השר משביע יהודי שלא יצא מארצו יחשוב בלבו היום, ואף אם יפרש לעולם, יחשוב בלבו על תנאי דבר זה, ואף על גב דאמרינן דברים שבלב אינם דברים משום אונסא התירו לו (וכתבתיו בח"ב), כך כתבו התוספות בקמא [קי"ג ע"א] כדאמרינן נודרין להרגין כאשר כתבתי.
